קבוצות אומנות בטוסקנה – נשים בחברת נשים…בטוסקנה
הבטתי עליהן מהצד, ניסיתי להתגמד כדי שלא יבחינו בנוכחותי, כדי שלא אקלקל את חדוות הנעורים של הנשים הבוגרות שהתקבצו ובאו לבלות שבוע בוילה שלנו בטוסקנה, ישובות בחצי מעגל בגן הורדים ליד הבריכה, זו קבוצת האומנות שמורכבת מנשים בלבד שהגיעה לוילה ״לה מוקיה״ למרגלות העיר קורטונה.
הקשר נוצר כמה חודשים לפני כן, דורית הגיעה אלינו כאורחת עם בעלה. זוג ישראלים חביבים שבאו לבלות שבוע בטוסקנה, לטעום ממאכליה, להריח את ריחותיה המשכרים, להנות מהנוף האינסופי של דרך היין הנמשכת מעמק הקיאנה ועד בואך לעמק האורצ׳יה המקסים. ולמי שנוסע בכביש הפתלתל שחוצה עיירות קסומות וציוריות, אינו יכול שלא לעצור באחד היקבים ולטעום מהיינות המשובחים שהם מייצרים.
אך נחזור לדורית, ובכן, לאחר שחזרה לישראל נפגשה עם אירית , אומנית יוצרת שהחליטה להעביר סדנאות ציור ומפגשי נשים בקבוצות קטנות באיטליה. דורית, שבנשמתה הינה אומנית ואוהבת תרבות, סיפרה לאירית על הוילה הקסומה בטוסקנה, ולמעשה כך נוצר הקשר שלי עם אירית. לאחר שאירית קיבלה את כל האינפורמציה הדרושה לה, ולאחר שצברה מעט ניסיון באירגון הלכה למעשה של כמה קבוצות לאיטליה, החליטה אירית לנסות את הוילה בטוסקנה שדורית כל כך הלעיטה אותה בסיפוריה.
אירית פירסמה את מועד היציאה ותחמה את מספר המצטרפות לקבוצה כמספר חדרי הוילה, בנוסף לה עצמה ולמדריכה האיטלקיה המקסימה סברינה פדרון, אומנית בינלאומית ובעלת ניסיון עשיר בהדרכת אומניות מתלמדות.
הקבוצה התארגנה במהירות והוחלט על תאריך יציאה. מנגד, נעשתה עבודה קדחתנית לאירגון האוטובוסים, תכנון המסלולים היומיומיים, הזמנת מקומות ותפריטים במסעדות השונות ואת השפית אלבה, שבשתי פגישות בוילה, היתה אמורה להדגים ולבשל עם הנשים תבשילים טוסקנים אותנטיים.
בסוף חודש אוגוסט הגיעה הקבוצה, כולן התמקמו בחדרים שהוגרלו למפרע, אף אחת לא התמרמרה. לצופה מהצד נדמה היה לי שכולן מכירות את כולן מהילדות, או מהצבא. התברר לי מאוחר יותר כי אף אחת לא הכירה את רעותה והכימיה שנוצרה בין הנשים היתה מדהימה.
יום יום הייתי מגיע עם אחי בשבע בבוקר, בשקט היינו מכינים את ארוחות הבוקר, עורכים את השולחנות, בחוץ במרפסת של אחת הדירות הגדולות. לאט לאט היו קמות הנשים ומגיעות עם כוס קפה ביד וחיוך על פניהן, ״לקום בבוקר עם חיוך זה דבר נדיר״ חשבתי, תוך הכרותי עם עצמי, אך כנראה שבכל זאת טוסקנה משרה איזו שהיא אוירה קוסמית שגורמת לאדם לקום עם חיוך, האם זה בגלל התרנגול שקורא בקולו הצרוד כשעולה אור ראשון של בוקר חדש?
הכל נעשה ״באיזי״, זה היה המוטו של הקבוצה, לאט ובקצב שלהן, יציאות קצרות למקומות מענינים שנקבעו בתוכנית, יציאות בערבים לטייל בין בתי הקפה במרכזים של עיירות עתיקות, להסתובב בשווקים, לאכול פיצות דקיקות הישר מתנורי האבן של הפיצריה הקרובה לוילה, והיה זמן כמובן לסדנאות האומנות והיצירה.
השבוע חלף לו כלא היה. כשראיתי את האוטובוס מגיע והמזוודות עומדות מוכנות להטענה, לא האמנתי שהנה הן כבר היו וכבר נוסעות. כנראה שדברים טובים נגמרים מהר.